בית חולים למחלות כרוניות רחל ואח' נ' רותם - מרכזי סיעוד בע"מ ואח'

החלטה

לאחר עיון נוסף בבקשה להשבת הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי המשיבה לצורך הבטחת הסעד הזמני שניתן לה ביום 14/4/13 על ידי כב' הרשמת ו' שוורץ (להלן: "הסעד הזמני"), כנגד המבקשת, ועל אף האמור בהחלטתי מיום 3/2/14, אני מוצאת לקבל את בקשת המבקשת לעיון חוזר ומורה על דחיית הבקשה להשבת הערבות הבנקאית שהופקדה כפי שיפורט להלן.

1.בהתאם להחלטת כב' הרשות ו' שוורץ מיום 14/4/13, על המשיבה היה להפקיד ערבות צד ג' על סך 100,000 ₪ כמפורט בתקנה 364 (א) לתקנות. כן היה עליה להפקיד ערבון בסך של 10,000 ₪ כמפורט בתקנה 364 (ב) לתקנות.

2.ביום 18/4/13, לבקשת המשיבה, קבעה כב' הרשמת ו' שוורץ כי תחת ערבות צד ג' בה חוייבה המשיבה, תופקד ערבות בנקאית על סך 100,000 ₪ (להלן: "הערבות") וזאת בנוסף לסכום של 10,000 ₪ שנקבע כי עליה להפקיד כערבון (להלן: "הערבון") (להלן ביחד הערבות והערבון: "הבטוחות") (ראו בעניין זה הבהרת כב' הרשמת ו' שוורץ בהחלטה מיום 22/4/13).

3.מטרת הפקדת הבטוחות נקבעה בתקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") לפיה:

"בית המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו."

(הדגשים אינם במקור – כ.ה).

4.לאחר דיון במעמד הצדדים שנתקיים בפני כב' הרשמת ו' שוורץ ביום 19/8/13, ובהסכמתם, פקע הסעד הזמני כמפורט בתקנה 370 (4) לתקנות.

5.על יסוד האמור ביקשה המשיבה להשיב לה את הערבות ואת ערבון שהופקדו על ידה בסך כולל של 110,000 ₪.

6.ביום 3/2/14 קבעתי כי לאחר פקיעתו של הסעד הזמני ומשום חלף הזמן יושבו הבטוחות למשיבה. עוד קבעתי כי מטרת הבטוחות שהופקדו אינן להבטחת כל הנזקים שנגרמו למבקשת.

7.ביום 4/2/14 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 3/2/14 ובקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה האמורה.

8.ביום 5/2/14, בהיעדרי, ניתנה החלטת כב' השופט א' צימרמן במסגרתה נתקבלה הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד החלטה אחרת וכן נתבקשו הצדדים להגיש תגובותיהם לבקשה.

9.על רקע האמור הגישה המבקשת את הבקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 3/2/14 שבפניי, בבקשה שלא להורות על השבת הבטוחות למשיבה.

10.תקנה 371(א) לתקנות קובעת כדלקמן:

"פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם".

11.לאבחנה בין "ערבות" לבין "ערבון" יש חשיבות, בין היתר, לעניין התנאים למימושם.

יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא א' גרוניס ברע"א 9308/08 אלול נ רביב (פורסם בנבו) [מיום 21/4/09] (פסקה 9):

"היבט שני שלגביו יש חשיבות להבחנה בין ערבות לערבון נוגע לתנאים למימוש הבטוחה ולהליך הנדרש לשם כך. בעניין זה נקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי הסדרים שונים לגבי ערבון ולגבי ערבות.

....

ההסדר בנוגע למימוש הערבות שונה באופן משמעותי מזה הנוגע לערבון. לא קיים הליך של חילוט ערבות. בשונה מערבון, אין הערבות מקימה לנתבע זכויות נוספות על אלו הקיימות לו כלפי מבקש הסעד הזמני בגין התחייבותו העצמית של האחרון. הערבות נועדה להבטיח את קיום התחייבותו העצמית של מבקש הסעד הזמני. על כן, תנאי בלעדיו אין להיפרע מן הערבות הוא קביעה כי מבקש הסעד הזמני חייב בפיצוי מכוח התחייבותו העצמית. מבחינה פרוצדורלית, ניתן לתבוע את הפיצוי על נזקי הסעד הזמני וכן את מימוש הערבות לשם כך על ידי הגשת תובענה חדשה או על ידי הגשת בקשה במסגרת ההליך שבגדרו ניתן הסעד הזמני (תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו עניין אריאל, עמ' 623). מבחינה מהותית, כאמור לא נדרש הנתבע להראות כי בקשת הסעד הזמני לא הייתה סבירה. עם זאת, על הנתבע להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו וקשר סיבתי בין הצו הזמני לבין הנזק, כפי שנדרש בכל התדיינות אזרחית."